"לפסיכולוגיה יש עבר ארוך, אבל רק היסטוריה קצרה." - הרמן אבינגהאוס

פברואר

14

2016

שרון בר - הגיל השלישי

לפני שנים בודדות התקשרה אלי אישה בת 50 לערך, נשמעה מאוד נחמדה והתחילה לספר על אימה בת ה 70 + ואמרה שהיא חושבת שכדאי שנפגש. לפגישה היא הגיעה עם אימה, אישה מקסימה וחייכנית שניכר עליה המעמסה הלא פשוטה של החיים. אותה אמא, נקרא לה רבקה, חששה להגיע למפגשים לבד, הסבירה שאין צורך לדעתה, היא עברה את השואה אז היא אסירת תודה על כל מה שהיא מקבלת ובכל זאת השתכנעה להגיע לפגישה אחת בודדת איתי לבד ומאז הכל היסטוריה.
ההסתכלות שאני מלמדת להתמודד עם החיים, עם מצבים חדשים, שינוי סטטוס, השינוי לדיור מוגן או השינוי בצרכים בבית, הבדידות, הילדים והנכדים שממשיכים בחייהם, ההתרחקות מבני המשפחה, הצרכים השונים בגיל השלישי, הכרות של אנשים חדשים, זוגיות חדשה שמתפתחת וכמובן עם התמודדויות משנים קודמות. המקום של ההקשבה, ההכלה, הידיעה שיש אל מי להגיע פעם בשבוע באופן קבוע להשמיע את הרהורי ליבך, רזי נפשך ולדעת שתמיד יש את מי לשתף בכל מצב רוח אם זה בשמחה ובעצב.

המקום החשוב של הנפש לפרוח

מרץ

14

2011

שרון בר - הכאה כאקט חינוכי??

בעבר אחוז גבוה של הורים היו מכים את ילדיהם כאקט חינוכי,לרוב,היה זה חלק בילתי נפרד מדרך החינוך. היום למדנו להבין שהכאה,קלה שתהיה הינה הוצאת תסכול של ההורה וההורה לרוב מתחרט על התנהגותו. למרות זאת ישנם הורים החושבים שמכה יכולה להיות בהחלט יכולת הרתעה למול ילדיהם,האמנם?
ללא קשר לסיטואציה ,הרמת יד שאינה לצורך חיבה היא סוג של אלימות. כמה פעמים אנו אומרים לילדינו שאלימות היא דבר אסור אך אנו נכשלים מידי פעם כמודלינג(דוגמה אישית) לילדינו.הדוגמא האישית הינה המקור הראשוני והבסיסי לחינוך ילדינו. "חוסך שבטו שונא בנו" ,זאת התשובה שאני מקבלת הרבה פעמים מהורים המכים את ילדיהם,גם אם מדובר במכות "קלות".ובכן,משפט זה יכול להתפרש בדרכים אחרות,כמו דוגמא אישית,לימוד ערכים,כישורים חברתיים וכד'. הכאה בעייני הילדים מתפרשת כהשפלה גדולה וסירוס,באחוז ניכר מהפעמים .לאחר שיחות עם ילדים,החוויה של ההכאה חרוטה בזכרונם כטראומה,הרבה מהפעמים הילדים לא זוכרים את סיבת ההכאה אלא את תחושת ההשפלה שהם חוו .
ילד לא מסוגל להבין באילו מקרים הוא יכול להשתמש באלימות,איו לו את היכולת לבדוק כל מקרה לגופו,מתי אפשר להכות?,בסופו של דבר ילד החווים הכאה,גם אם לעיתים נדירות אלו ילדים אלימים יותר וחסרי שלווה. ובכן ישנן הרבה דרכים לחנך את ילדינו מבלי לפגוע בבטחונם העצמי,דרכים שיצמיחו ויפרו את ילדינו.
תמיד אפשר ללמוד דרך חדשה.אם עליתם על האוטובוס הלא נכון ,אתם לא חייבים להישאר עד התחנה האחרונה,תמיד אפשר לרדת ,הכוונה הורית היא לגיטימית וחשובה לנו וילידינו.

ינואר

23

2010

שרון בר - מי גאון של אימא?

למשפחה שהגיע לקליניקה שני ילדים בת ובן בני 8 ו- 10. הילד הוצג על ידי הוריו כמוכשר ומחונן ,תלמיד מבריק, ילד שהוריו שובעים ממנו נחת!

הוריו ניסו לטפח את כשרון המחוננות של בנם ורשמו אותו לחוג למחוננים, אלא שלאחר זמן קצר ביקש לפורש מהסיבה שבחוג הוא איננו עם חבריו. הבת, תלמידה ממוצעת, ילדה חיננית ומיוחדת. איננה מתחרה באחיה אך מודעת לנקודות החוזק שלו ובנפרד לשלה.
לפי דיווח ההורים, הם אינם מצפים ממנה להיות כמו אחיה, הם מודעים ליכולות הקוגנטיביות והרגישויות שלה. בשנותיה הראשונות היא גדלה בצל אחיה וכיום כבר פיתחה לעצמה ביטחון ואישיות אינדיווידואלית משל עצמה. מערכת היחסים בין האחים, לפי דיווח ההורים, נעימה על פי רוב, האחים דואגים אחד לשני וכן מיצרים מריבות כמו כל זוג אחים בכל בית.
ההורים הגיע להדרכה בעקבות גילוי מקרה בו הבן קיבל תוצאות מבחן בחשבון ולא סיפר על כך להוריו, הם חשו שבנם מפתח ריחוק מהם, וכן התנהג בחשדנות כלפיהם קרי שאל שאלות ובחן את תגובותיהם כלפיו וכלפי הנושאים שהאלה. במפגש הראשון בקליניקה ניסתה האם לדובב את בנה כדי שיאמר את הציון שקיבל במבחן אותו הסתיר מפניהם. הילד התעלם משאלותיה ומניסיונותיה של האם - לדבריו "איננו זוכר את הציון".
לבסוף האם אמרה שהילד קיבל 85, לאחר שהאם נקבה בציון ענה הילד כי הוא נמנע מלספר להם על הציון הנמוך מכיוון שחשש לאכזב אותם.
בהמשך המפגשים חש הילד בטוח יותר לשתף את הוריו בתחושתו הקשה כי הוא מרגיש שהוא מאכזב אותם אם אינו מקבל ציון 100.
הילד הביע חשש לגרום להם לתחושות רעות.
מברור נוסף עלה כי מלבד הלימודים הוא מרגיש פתיחות איתם בנושאים אחרים.
הנושא האקוטי של "אהבה על תנאי" עלה באופן מאוד ברור בחדר.
ההורים קיבלו הדרכה והכוונה כיצד לטפל במינוחים, מסרים סמויים וגלויים בהתאם לקודים המשפחתיים שלהם.
במהלך הטיפול קצר המועד פתחנו ערוץ תיקשורתי חדש במשפחה , בו כל אחד מספר יותר בפתיחות גם על חששות וגם על שמחות.
הוסכם שהילדים יוכלו לפנות אל ההורים בידיעה ברורה שההורים מסוגלים לקבל ולעכל את המידע שהם מספרים להם (ולא להתפרק או להפסיק לאהוב אותם כפי שחש הילד).
הוסכם שההורים ירפו מעט את ההתעניינות והטיפול האובססיבי בציוניו של בנם שחש כי זהו התפקיד שעליו למלא כדי לזכות באהבתם.
מספר שבועות מאוחר יותר בפגישת הסיכום עלה כי הילדים הפו להיות חברים טובים יותר, רגועים יותר, ההורים מצידם למדו להקשיב למסר שלא נאמר במלים, הם קיבלו על עצמם להכיל ולהיות ערניים לגבי רגשותיהם של הילדים. ההורים הסכימו לקחת על עצמם משימת הכרות עם ילדיהם כל אחד בנפרד לזמן איכות פרטנית שתהיה שייכת לכל הורה וילד בנפרד.


כתבה שרון בר, פסיכולוגית חינוכית יישומית, מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת.

מרץ

12

2010

שרון בר - התנהגות אובססיבית אצל ילדים

אם שהגיעה לפגישה דחופה מאוד תיארה את בתה בת העשר כילדה רגילה, אחראית, עצמאית ומתפקדת.
הפגישה נקבעה בדחיפות בעקבות שימת לב של האם, כי בתה החלה למרוט את הריסים והגבות בצורה קיצונית ובאובססיביות רבה, עד כדי יצירת קרחות ופערים בתוך קווי ובגבולות גבותיה.
האם תארה שבשלושת החודשים האחרונים בתה השתנתה והיא עתה עצבנית, פורצת בהתקפי זעם לעיתים קרובות עד כדי כך שלא ניתן להרגיע אותה. כאשר הנערה נשאלת על ידי הוריה, מה קרה לה היא מתכנסת בתוך עצמה ועונה שהכל בסדר איתה רק מבקשת שיניחו לה.
ברור פרטים על חיי המשפחה מעלה, כי ההורים הקימו במשותף עסק פרטי שנתיים למקרה המוצג.
אחיה של הנערה, בן חמש עשרה, מסייע להורים בזמן היעדרותם בכך שהוא מטפל בבית ודואג לאחותו הצעירה.
משיחתי עם הנער עלה כי יחסיו עם אחותו טובים וכי היא מצייתת להוראותיו ומתפקדת כראוי.
מסתבר מן הדברים כי האח ניסה להשוות ליחסיו עם אחותו גוון של הורה ילד.
משיחות עם הנערה המתבגרת עלה כי היא זקוקה הייתה לאוזן קשבת ברורה ובוגרת יותר, היא חיפשה דמות הורית מדריכה ומכילה ו"קיבלה" נער בן חמש עשרה שהוא עצמו טרם עבר תהליך עיבוד עם נפשו המתבגרת על אחת כמה וכמה כדמותו כהורה. הנערה אגרה תסכול רב מעצם היעדרות הדמויות ההוריות ונוצר אף קושי חברתי שלא טופל כראוי על ידי הבחנה והכוונה של ההורים את התנהלות הנערה בחברה.
הנערה פיתחה לחץ נפשי מתמיד מעצם החרדה שאין דמות אחראית מספיק שהיא יכולה לסמוך עליה ולהרגיש בטוחה איתה ולדאוג לה והיא מרגישה שאיננה יכולה לדאוג כל כך לעצמה.
ההורים גילו הבנה למצב הסטרס שהעיק על בתם ובנם בעצם היעדרותם והיו מוכנים ליטול אחריות על הסיטואציה בבית.
הטיפול התמקד בהורים והתנהלות בביתם.
כמו כן התנהלה שיחה מנחה מול האח, התפקיד שהוטל עליו, ציפיותיו מעצמו, חששו והתיחסותו לכשלון בניהול משק הבית אם יקרה כמו גם מערכת היחסים בינו לבין אחותו.
התקיימו מספר שיחות עם מול הנערה בהקשר של חיזוק האמון והביטחון בבית ובהורים.
הנערה בשיתוף ההורים החלה לעבוד על תקשורת חברתית בונה ועל יחסי אחאים. בד בבד עברה הנערה הצעירה, טיפול רגשי בוא היה מקום מוגן ומרחבי לתת לרגשות הקשים, ללחץ ולפחד מתוך מצוקתה הגדולה להיות מובעת ולהפסיק לגונן על ההורים. פגישת סיכום לאחר תקופה קצרה הציג כי הנערה חזרה לתפקד חברתית בצורה משביעת רצון, מבחינתה, בבית הספר.
בבית, הנערה פוגשת עתה את ההורים יותר לפי הסדר מוסכם שנעשה בעקבות זיהוי הבעיה.
יחסי האחים השתפרו וההתנהגות הפוגענית של הנערה כלפי גופה פסקה לחלוטין.
השינוי שחל בנערה הצעירה היה מיידי לאור השינויים שערכו ההורים בעקבות הפגישות וההדרכה ההורית שקיבלו בקליניקה.
הורים צריכים להיות ערניים מספיק כדי לבחון השפעות של שינויים שהם עורכים בחיי המשפחה כדי לא להעמיס ולפגוע בילדיהם. במקביל ומכל זווית של אי יכולת לבחון השפעות עתידיות על הילדים צריך להיות מוכנים לזהות סימני מצוקה של הילדים.

כתבה: שרון בר פסיכולוגית חינוכית יישומית ומטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת.

מאי

17

2010

שרון בר - אני הבעייתי במשפחה שלי

מספר פעמים לא מבוטל (אם כי לא תמיד) כאשר הורים מחליטים להביא ילד לטיפול רגשי, הדבר נובע מתוך פרובוקציות שהילד מפגין בבית, מול ההורים, בבית הספר וכן הלאה.
במקרה הנוכחי הגיעו לקליניקה זוג הורים אשר דווחו על התנהגות פרועה מצד ילדם, על חוסר סבלנותו, על בעיות משמעת וכן על יצירת סיטואציות לא נעימות בבית.
מתוך שיחה עם המטפלת, הסביר הילד בן 7 שהיחסים בין הוריו סוערים ומפחידים אותו.
הוא "מצא" דרך להפסיק אותם על ידי התנהגויות "מביכות" ומלחיצות מול הוריו.
לעיתים קרובות סערות התנהגותיות כאלו, נובעות מתוך המקום הרגשי של הילד.
לעיתים הילד מחפש וזקוק "למשוך אש" אליו, וזאת בכדי להפסיק את הויכוחים והכאוס שבין ההורים מה שמאיים עליו מאוד.
בתפיסה הרווחת בקרב מטפלים, פסיכולוגים ואנשי מקצוע נוספים, כל ילד זקוק לזוג הוריו "בכל מחיר" ולכן תת המודע שלו, מתוך רצון שהוריו יתאחדו, יעשה כל פרובוקציה כדי למנוע מהם לריב וזאת בכדי להביא אותם לטפל ולעסוק במשותף בילדם "הבעייתי".
לפרקים ילדים "מכניסים את עצמם" למצבים קשים ומוכנים לקחת אשמה והענשה במקרה הטוב (מקרים קיצוניים ביותר עלולים להיות מקרים של אובדן).
מעשי הילדים שההורים אינם מסוגלים לצפות, מעצם העיסוק הקדחתני בבעיית הזוגיות, גורמת לילדים לחוש מבודדים, מבוהלים, ספקנים וחסרי בטחון.
הם חוששים לעתידם!
בסביבת "קבוצת השווים" (חבריהם) הילדים כבר ניתקלו במשפחות גרושות (חלקן פורחות חלקן פחות) והם מאוד חוששים לגורל משפחתם.
ילדים שאינם מעורבים אבל נוכחים בריבים (אפילו כשויכוח מתנהל בסלון או כשהילדים "ישנים" וכו') מרגישים את המתח, האנרגיה, התסכול וחוסר האונים של ההורים לעיתים מאוד קרובות נמצא זאת מתבטא בהתנהגות הילדים.
לכן חשוב מאוד לנהל את השיח הזוגי, ויכוח, ריב בסביבה נקיה לחלוטין מילדים למשל בבית קפה, בחוף הים, בטיפול זוגי, בעיקר לצאת ממרחק שמיעה!
המטרה החד משמעית היא להגן על הילדים שלכם מפני "התפרקות/טראומה". חשוב גם במהלך הקשיים הזוגיים להיות עירניים ומודעים לילדים ולהתנהגויותיהם (התכנסות/ריגרסיה בלימודים/החצנה והתרסה וכן הלאה) במיוחד לשים לב אם הילד מתנהג בדרך לא מוכרת או מקובלת.
על ההורים החווים קשיים קיצוניים ושונים באופן מהותי מהתנהגות המוכרת של ילדם לבחון, לשאול ולבדוק כיצד הגיע ילדם למצב זה, בדרך כלל יוכלו ההורים לענות לעצמם על שאלה זו.
זיכרו, ילדים שומרים בבטן את מה שהם לא מבינים או מסוגלים לתמלל אך יוציאו זאת בהתנהגויות שעלולות להיות בלתי טבעיות לילד, למשפחה, לחברה ולבית הספר.
על ההורים לקחת בחשבון את חשיבות התנהלותם בבית ליד הילדים ואת הפגיעה הקשה שילדיהם עלולים לחוות כתוצאה מהתנהלות זו.
לסיכום מותר לריב, צריך לדעת איך לעשות זאת ורצוי גם איפה ומתי!!
פניה לייעוץ/הדרכה וטיפול טרם או בזמן מתחים וקושי זוגיים בבית יכול להגן על ילדכם.

כתבה: שרון בר פסיכולוגית חינוכית יישומית ומטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת.

יולי

5

2010

שרון בר - הילד שלי לא חברותי

במפגש ראשון בקליניקה עם זוג הורים, הועלתה בעיה שהוגדרה על ידם כי בתם הבכורה (7) איננה חברותית בהשוואה לבנם הצעיר (5).
ההורים ציינו כי בדרך החינוך שלהם ילדיהם מקבלים כל מה שהם מבקשים ולעיתים רחוקות ביותר ילדיהם נתקלים בסירוב מצד ההורים לבקשותיהם.
הקושי עלה בבית הספר, חברותיה לכיתה של הבת, נמנעות מלשתף אותה במשחקים ובמפגשים שונים, כן צוין על ידי האם כי בתה איננה יודעת מהן הסיבות להתנהגות זו כלפיה ואף היא עצמה לא מבינה מדוע.
הילדה סיפרה שבביקורי חברות בביתה, אין הן חולקות משחק או משחקות לפי תור, אלא שיש לה משחקים כפולים לשחק בהם עם החברות המבקרות בביתה.
הסתבר כי תפיסת העולם של האם יצרה את המצב בו היו לבתה משחקים כפולים, כך לדעתה "כולם מרוצים" ולאף אחד לא חסר באותו הרגע אף משחק, אף אחד לא מתוסכל וכך ישמר השקט היחסי והסטטוס קוו.
הילדה הוסיפה כי חברותיה לא מוכנות ללמוד ממנה חוקי משחק "חדשים" שהיא מכירה, ולכן היא לא משחקת איתן.
על פניה ניכר עצב רב שהציף רגשות של בלבול ותסכול, אכן הילדה לא הבינה את מצבה החברתי ולא היה לה מושג כיצד לפעול נכון. הילדה הציגה בקליניקה התנהגות טבעית בכך שלא יכלה להכיל "הפסד", והנאתה ממשחק היתה מוגבלת רק לניצחון ועליונות/שליטה. מכן ברור היה כי לילדה אין כישורים חברתיים ואף בסיסיים כמו לשתף, לשתף פעולה, לחלוק, לדעת להתפשר ולוותר, להנות ממשחק גרידא, ולפיכך היא מנותקת ומרוחקת חברתית.
לאחר מספר מפגשים טיפוליים התנהגותיים והדרכת הורים שינו ההורים את גישתם ועמלו כדי לעזור לבתם לשנות את הרגליה.
בשיחת הסיכום עם ההורים הובן כי הפער בהתנהגות בין ילדיהם נובע מכך שעם בנם הצעיר תפיסתם החינוכית היתה שונה והם לא פירשו משחקי ילדים בצורה של שתלטנות ואגרסיביות אלא זרמו עם מה שהציעו הבנים בינם לבין עצמם כמו גם על בנם הזכר הם סמכו שידע להתמודד. בעוד עם בתם הם דאגו יותר והיו עסוקים בהגנת יתר.
חשוב, לשים לב מתי שריון ההגנות בהן אנו משתמשים כדי "להגן" על ילדנו הופכים להיות בעוכרינו וכן כי בעצם פעולת ההגנה בה אנו נוקטים, אנו יוצרים מצב הפוך לגמרי מכוונתנו הטובה וגורמים לילדנו להיפגע באופן ישיר.

כתבה: שרון בר פסיכולוגית חינוכית יישומית ומטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת.

מאי

5

2011

שרון בר - שיוויון או שותפות???...

בדיוק לפני החתונה,שנינו מאוהבים עד השמיים בטוחים שכל חיינו נמשיך ללכת יד ביד אני והוא מול כל העולם וברור לשנינו שנצליח ובגדול. אז לאן זה נעלם?
המחשבה להביא ילד ראשון היא מרגשת מאין כמותה. שומעים ,את הנשים בפרט, מדברות על כך שהן ובני הזוג יעשו הכל ביחד,ירחצו ביחד,ירדימו ביחד,יטיילו בשקיעה הרומנטית ביחד ,ואז ,לאחר תשעה חודשים זה קורה,הבונבון הקטן יוצא לעולם. כולם מאושרים ונרגשים ,המון טלפונים ,מתנות וביקורים.
מספר ימים,לאחר שהאם רק מתחילה להתאושש היא מבינה ואח"כ דואגת להסביר לו,בטונציה לא רומנטית בכלל,שמעכשיו הכל שונה,קשה לה,היא עיפה ובעיקר עצבנית.
הבחור,שעד לרגע זה הרגיש שהפנטזיה התממשה ובת זוגו עוד מספר רגעים תלבש את מכנסי הג'ינס ה
"גזעיים" שלה ,מלפני ההריון כמובן ותגיד לו "בוא אהובי היקר,נלך לטיול עם העגלה,נשב על הים ונשתה כוס יין בשקיעה,מקבל רשימת מטלות שהוא לא יודע איך להתמודד איתה.
ואז לגברת יש כל מיני ציפיות כמו לקום איתה בלילה כשהיא מניקה,כנראה שזה הרגע להגיד שציפיות יש רק במיטה(ציפית) ,לחוות איתה כל רגע מרגש וכואב כאחד.
הוא מצידו מרגיש שאין לו מקום בבית,לבת זוגו אין רגע דל בשבילו ,כל עולמה הוא הבונבון הקטן.
בנקודה זו הם הגיעו לקליניקה. לאחר מספר מפגשים מצומצם הם הבינו שאין דבר כזה שיוויון אלא רק במספרים ובתחרויות,ופה הכנסנו את המילה שותפות עם כל מה שמשתמע ממנה.
לאחר תהליך טיפולי ממוקד הזוג שינה את ההסתכלות הפנימית שלו וסיגל ראיה אחרת,ראיה התואמת את המציאות החדשה ,את החיים...